מאחורי כל אדם סיפור...
ומאחורי המותג שלנו גם.. ישנו סיפור
אני מיכל, נעים מאוד!
אמא לשון בן 6, לני בן 4 ובת זוגתו של האיש והאבא המופלא בעולם ויקטור.
והסיפור מתחיל כך..
את הנדנדה הראשונה שלנו תפרתי לשוני כשהוא היה בן שנה וחצי.
עוד לפני שנולד ידעתי שאני רוצה ללות אותו, לפחות בשנים הראשונות של חייו,
ושאעשה הכל בשביל לאפשר לשנינו להנות בבית וללמוד יחד את המציאות החדשה.
וכמובן שאין דבר העומד בפני הרצון ואכן משאלתי התגשמה ולא הייתי צריכה לחזור או למהר לאף מקום,
רק מה!? לא תיארתי לעצמי שלגדל ילד בחינוך ביתי יכול להיות כל כך מאתגר!
יצור כל כך קטן דורש כל כך הרבה!!!
ואוו! כאן באמת התחילה שנת הלימודים הראשונה שלי בבית ספר של החיים!
אני חושבת שהדבר הכי מאתגר בחינוך ביתי הוא בעצם העניין הביתי.. ולמה אני מתכוונת?
מצד אחד העובדה שאני עם שוני שצריך אותי איתו 24/7
ומצד שני אני בבית וממש קשה לי להתעלם מזה שהכיור מלא כלים, ויש מלא כביסה והבטן שלי מקרקרת!!!
וזה נכון שכשהם גדלים הם פחות ופחות תלויים בנו, ומדי פעם הצלחתי לשתות את הקפה כשהוא עדיין חם אך עדיין הרגשתי שאני חייבת הפוגה. רק לרגע. רק לשנייה.
אז הפכתי יצירתית. חיפשתי כל מיני רעיונות לפעילויות לילדים, ניסיתי כל מיני יצירות שונות,
חלקן טובות יותר חלקן פחות
למשל להדביק מסקנטייפ על הרצפה ובעזרתו ליצור כביש ולנסוע עליו עם המכוניות, מה שאגב החזיק בדיוק יום וחצי כי מסתבר שלקלף את המסקנטייפ מהריצפה זה העניין האמיתי!
לשתול פרחים בגינה ולזכור להשקות! אני פחדתי שלא אזכור אבל שון כל כך אהב את עניין ההשקייה שדאג להזכיר לי כל חמש דקות.
ולא הצליח לקבל את העובדה שהצמחים לא אוהבים כל כךךךך הרבה מים.
הייתה גם תקופת גואש, אפילו הקרבתי את אחד השולחנות בבית למען היצירה.
פעילות מצחיקה ממש אגב, הייתי שמה קצת מצבע על השולחן בדגש על הקצת! ושוני בכייף היה מעביר חצי שעה של הנאה ומריחת הצבע בככככככל הבית. טוב נו כמעט בכל הבית.
נכנסתי ל mood של אמא יצירתית ואפילו התחלתי לאהוב את זה,
ואז הגיעה אלי התמונה של הנדנדה!!
אמא מאנגליה תפרה לבת שלה נדנדה והעלתה לרשת את הרעיון ואופן ההכנה.
ואוווו!!!
יש לי את זה!!
מהר הלכתי לקנות בד, מקלות חבלים רק ש... אני לא יודעת לתפור!
מה עכשיו? מה עכשיו?
להדרי השכנה המהממת שלי יש מכונת תפירה....
השאלתי אותה. למדתי לתפר!!! שני ציפורים במכה! בום!
עכשיו כשאני מבסוטה מעצמי לאאאלה, גם למדתי לתפור וגם יש לי נדנדה
אני מזעיקה את ויקטור (האיש המהמם שלצידי) והוא לא מבין מה הלחץ אבל אני מבינה!!
ההתרגשות של ליצור משהו מאפס היא התרגשות שלא סובלת דיחוי!!
מהר בייב תעזור לי לתלות את הנדנדה!!!
הוא תלה
רצתי להביא את שוני שבדיוק הבין איך אפשר להוציא בורג עם מברג (הילד בן שנה וחצי כן?! )
בהתרגשות שיא שמתי אותו על הנדנדה!! ו....
תקשיבו....
אם חשבתי שהייתי בהתרגשות שיא לפני ששמתי אותו על הנדנדה טעיתי!!
כי עכשיו כשהוא יושב בה כבר 10 דקות עם חיוך מאוזן לאוזן ובשקט שכל כך נעם לי לאוזניים
התרגשתי פי מליון!!!!
אז לגמרי כן!
יש לנו את זה!!!
אחרי 20 דקות של נדנוד הוא נרדם!
מאותו יום משהו בי נרגע!
לא רק כי התחזקה בי האמונה שכל מה שצריך בחיים הוא פשוט לרצות,
אלא גם בגלל שמעכשיו יש מקום שטוב לשנינו
גם לי וגם לשוני.
מקום שמכיל בתוכו המון יתרונות ויוצר שלווה.
חקרתי המון את עולם הנדנדות ומסתבר שזה ממש עולם רחב ומלא באינפורמציה מאוד מעניינת ומלמדת.
לא ידעתי שלנדנדה יש השפעה ישירה על המערכת הוסטיבולרית שלנו שהיא למעשה הכרחית להתפתחות תקינה.
לא ידעתי שלתנועה יש כל כך הרבה השפעה על ילדים עם צרכים מיוחדים.
לא ידעתי גם שבנדנדה כל כך תמימה יש 1001 צורות שונות של למידה
איזון, מרחק, רפיון, גובה ועוד ועוד... וכל אלה כמו כן גם הם הולכים יד ביד עם התפתחות תקינה.
אנשים החלו להתעניין והנדנדה הפכה למקום האהוב על שוני ועליי.
ההרדמות הפכו קלות יותר, הקפה של הבוקר היה מהנה יותר והבטן שלי קרקרה פחות.
זה היה השלב שבו החלטתי לקחת את פרויקט הנדנדות הקטן שלי צעד קדימה.
עבדתי קשה.
קשה אבל טוב..
כזה שמלא באדרנלין ואהבה
אהבה לא רק שלי למוצר אלא גם אהבה של מלא חיוכים של הקטנטנים האלו כשהם מתיישבים על הנדנדה
ואהבה שלכם ההורים כשאתם רואים אותם מבסוטים!
הנדנדות כמובן עברו המון טרנספורמציות עד שהגעתי למה שאני רוצה.
משענת גבוהה, 3 חרוזים או רק 2, כרית שיהיה נח, חומרי גלם איכותיים יותר...
ואוו זאת הייתה דרך ארוכה.
דרך שהובילה אותי להיות גאה!
גאה בעצמי, במשפחתי המהממת ובעולם הזה בכלל
שתמיד מזכיר לי מחדש
שכשאני יוצרת ממקום של אהבה
אני מקבלת כפול חזרה
אז תודה!